“בעלי לא מבין שאני לא רוצה לחגוג פורים עם החברים שלו, מה לעשות?”

פורים עוד מעט מגיע ופשוט אין לי כוח! אנחנו נשואים 3 שנים וכל שנה אותו הסיפור, בעלי רוצה ללכת לחגוג עם חברים מהישיבה ואני רוצה שנחגוג עם המשפחה, לא אכפת לי אם אצל ההורים שלו או ההורים שלי, העיקר שנחגוג במקום נורמלי ולא במקום שכולם שיכורים ויש ריח מזעזע של אלכוהול. לא משנה כמה פעמים הסברתי לו שאנחנו עם ילד קטן (אני גם בהריון) ומה שהיה מתאים לפני כמה שנים כבר לא מתאים עכשיו ואין לי איפה להיות שם בין כל הבנים – הוא פשוט לא מבין! הוא אומר שפורים זה השיא של כל השנה מבחינתו וטוען שאני אף פעם לא משחררת והכל צריך ללכת לפי מה שאני רוצה. מה לעשות?
 

אם השאלה הזו נשמעת לכם מוכרת – אתם ממש לא לבד. פורים, על אף היותו חג שמח ומבדח, עלול להביא ללא מעט קונפליקטים בזוגיות ולהציף מורכבויות.

3 דברים שיעזרו לכם לעבור את החג באופן אחר ומיטיב:

1. שורש הקונפליקט

אתם חושבים שאתם רבים על פורים: איפה תעשו את החג או איך תחגגו. המריבה נראית טכנית, וכל אחד עסוק בלשכנע את השני. לפעמים זה מגיע ללחץ והאשמות: “אתה חסר לב ולא רואה שאני בהריון ועם ילד קטן” או “את שתלטנית והכל צריך ללכת לפי מה שאת רוצה”. אתם כבר יודעים שלויכוחים הללו אין מוצא, והתוצאה היחידה היא ריחוק. אבל מתחת לויכוח הטכני יש בקשה, יש צורך. למה את זקוקה? למה אתה זקוק? במקום לצפות שהצד השני יספק לכם אותו, נסו להבין ולהחזיק בו בעצמכם.

שאלו: מה באמת קורה לי כאן? ממה אני מפחד/ת? איזה ערך שחשוב לי מתעורר כאן? אולי את זקוקה לביטחון, לשותפות, לתחושת “אנחנו משפחה עכשיו”. אולי אתה זקוק לחופש, לזהות, לחיבור לחלק צעיר ומשוחרר בעצמך. שני הצרכים לגיטימיים. כשהאחריות לרגש נשארת אצל כל אחד מכם, נפתח מרחב של בחירה ולא של מאבק. פורים הוא רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא איך להיות שני אנשים שונים ועדיין להישאר זוג.

 
 
 
Ad 

2. לצאת מהקרבנות

סביב חגים הקרבנות צצה ועולה. כל אחד מרגיש שלא רואים אותו, שלא מתחשבים בו. הקרבנות מפתה כי היא מסדרת את הסיפור כך שיש “טוב” ו”רע”, אבל המחיר שלה כבד – היא משאירה אתכם תלויים בשינוי של הצד השני. לצאת מקרבנות זה לשאול: איפה אני תורם/ת למעגל הזה? איך אני מחזק/ת אותו? האם אני משתמשת בהריון או בילד כדי להצדיק את העמדה שלי? האם אני משתמש בטענה “את אף פעם לא משחררת” כדי לא לקחת אחריות? קרבנות אומרת: “אין לי ברירה” בעוד המבט הבוגר אומר: “יש לי בחירה”. כשמפסיקים להילחם על עמדת הקורבן ומתחילים לשאול איך אני רוצה להיות כבן/ בת זוג – יש פחות האשמות ויותר אחריות.

3. זה לא “או או” אפשר “גם וגם”

זוגות נתקעים במחשבה שיש רק שתי אפשרויות: או שחוגגים עם החברים, או עם המשפחה. אבל פורים הוא רצף: מגילה בערב וביום, סעודה, משלוחי מנות. השאלה היא לא רק איפה נהיה אלא איך נחלק כך שלשנינו יהיה מקום. אפשר שחלק מהחג תחגגו יחד כמשפחה, ובחלק אחר כל אחד יבחר את המרחב שלו. אולי הוא יוצא לכמה שעות לחברים ואת בוחרת מקום שמתאים לך. היכולת לומר: “אנחנו לא חייבים לעשות הכול יחד כדי להיות זוג” היא ביטוי של בגרות. זוגיות בריאה לא מבוססת על התמזגות מוחלטת אלא על חיבור בין שני אנשים שיש להם גם מרחב נפרד. ה”גם וגם” דורש גמישות משני הצדדים, ושואל לא מי ינצח השנה – אלא איזה סוג של זוג אתם רוצים להיות גם ביום שאחרי פורים.