“בסבב הקודם הוא היה במילואים ועכשיו אנחנו בבית. הוא מאוד רוצה שנהיה ביחד באינטימיות ואני מרגישה שהראש שלי ממש לא שם – אני מפחדת שתהיה אזעקה באמצע ובכלל מרגיש לי מאוד מוזר לקיים יחסים בזמן שאנחנו במלחמה. מה אפשר לעשות?”.
בתקופות של מלחמה נדמה שכל תחומי החיים משתנים, וגם המרחב הזוגי והאינטימי אינו נשאר כפי שהיה. אזעקות, חדשות ותחושת איום מתמשכת נכנסות אל תוך הבית, ובתוך המציאות הזו זוגות רבים מוצאים את עצמם תוהים בשאלה: איך בכלל לקיים חיי אינטימיות בזמן מלחמה?
מצבי חירום נוטים להבליט פערים בין אנשים. לכולנו דרכי התמודדות שונות. אביא דוגמה דווקא לא מהתחום המיני: אחד מבני הזוג מרגיש צורך להתעדכן כל הזמן. הוא בודק חדשות, טלגרם, קבוצות ווטסאפ, התראות. מבחינתו זה נותן תחושת שליטה ומפחית חרדה, כשהוא יודע מה קורה זה גורם לו להרגיש יותר מוכן. לעומת זאת בת הזוג שלו יכולה להיות בדיוק להפך – מבחינתה כל עדכון נוסף רק מגביר את החרדה והיא מעדיפה להתרחק מחדשות, לכבות התראות ולנסות שלמור על שגרה רגועה בבית.
לכן גם בתחום האינטימי אנחנו מוצאים שישנם בני זוג שגרים באותו הבית אך יש ביניהם פערים. יש מי מבני הזוג שמגלה שבתקופות כאלו החשק המיני כמעט נעלם: הגוף דרוך, הלב מלא בדאגה והראש מלא במחשבות. כשהמערכת העצבית נמצאת במצב הישרדות, הגוף עסוק בהגנה ובהתמודדות עם איום. במצב כזה לעיתים קשה להתרכך, להיפתח ולהיכנס למרחב אינטימי לכן – ירידה בחשק, קושי בעוררות או חוסר רצון למגע הן תגובות טבעיות מאוד של הגוף למתח מתמשך.
אצל אחרים מתרחש דווקא תהליך הפוך. דווקא הקרבה לאיום מעוררת צורך עמוק יותר בחיבור, במגע אנושי, בחיבוק ובקרבה פיזית. הרבה פעמים דווקא כשיש “פחד מוות” ואיום על החיים, המיניות שהיא אנרגיית חיים פנימית עולה וגוברת. יש צורך מאוד בסיסי להרגיש ביחד, להיאחז אחד בשנייה ולמצוא נחמה בתוך חוסר הוודאות. רואים את זה גם ברמה ההורמונלית – כאשר הגוף נמצא בסטרס הוא מפריש קורטיזול ואילו בקיום יחסים הגוף מפריש את “תרופת הנגד” – אוקסיטוצין.
בניגוד לפערים אחרים שהם יותר “נסבלים”, פער בתחום המיני הוא דבר מאוד רגיש. רואים את זה בעיתות שלום ועל אחת כמה וכמה בעיתות מלחמה, מפני שאז נוסף על הפער יש גם תחושות לא פשוטות נלוות כמו בלבול או דחייה. לכן חשוב שקודם כל תדברו על הפער ביניכם מתוך הבנה ונרמול ששתי התגובות שלכם נורמליות וזה לא אומר שיש בעיה בכם או בזוגיות אלא כך כל אחד מתמודד.
לאחר שדיברתם ביניכם ההמלצה שלי היא להרחיב את ההגדרה של מהי “אינטימיות”. אינטימיות אינה מתמצה רק ביחסי אישות. היא יכולה להתבטא גם בחיבוק ארוך, יד שמונחת על הגב, שיחה לפני השינה או הירדמות משותפת בתוך אותו מרחב בטוח. הרגעים האלו, שנראים לכאורה מאוד פשוטים יכולים דווקא בתקופת מלחמה להיות בעלי ערך. הם יכולים להיות אי של שפיות בתוך המציאות המטלטלת ולכן ערכם לא יסולא בפז והרבה פעמים דווקא כאשר אין לחץ לקיים יחסים כאן ועכשיו הקרבה הפשוטה הזו, ה”ניטרלית” יכולה לרכך את הגוף והנפש ולאחר מכן להביא גם לחיבור פיזי.
ואם אתם תוהים – איך באמת נעשה את זה? הרי עלולה להיות אזעקה, התנאים רחוקים מלהיות אידיאליים: הילדים בבית, יש עייפות, שגרה שהשתבשה. ואתם לגמרי צודקים. להיות באינטימיות במלחמה זה דבר לא פשוט ודורש יציאה מחוץ לקופסה והסכמה לכך שהמיניות במלחמה היא אחרת ולכן לצפות שהמיניות תיראה בדיוק כפי שהייתה בתקופת רגועות – זה מתכון לאכזבה. המיניות בזמן מלחמה יותר ספונטנית, אולי אפילו קצת מגושמת וזה בסדר.
נסו למצוא פתרונות יצירתיים: לשים בגדים קלים ללבישה ליד המיטה, להתחבר עם חלק עליון מכוסה (יש לשאול רב בנושא), להיות בחיבור בשעות היום, לזכור שיש 10 דקות במקומות מסוימים בארץ ועוד. לכן הדבר אולי החשוב ביותר בתקופה כזו הוא שיחה פשוטה וישירה בין בני הזוג. לשאול בעדינות אחד את השנייה: מה כרגע מונע או מאפשר להיות באינטימיות? מה הגוף שלך צריך עכשיו? ואיך אנחנו יכולים להפוך את התקופה הזו לחוויה בלתי נשכחת גם בתחום האינטימי?
ונקודה אחרונה חביבה בנימה קצת אישית – בתור מי שבעלה נקרא למילואים גם במלחמה הנוכחית וגם בשנתיים שקדמו לה אין דבר מחזק מאשר לדעת שזוגות ממשיכים לאהוב, להתחבק ולהיות ביחד. לדעת שבזכות זה שאנחנו נלחמים איש ואישה יכולים לממש את אהבתם ולבחור אחד בשנייה – מחזק אותי ועוד אלפי נשות מילואים. החיבור בין איש ואשתו הוא קודש הקודשים של הבית היהודי, כאשר איש ואישה נמצאים ביחד – שם ה’ מתגלה בעולם ובמיוחד בתקופה הזו אנו זקוקים לקרבת האלוקים הזו יותר מכל אז המשיכו לאהוב, בקצב שלכם ובאופן המתאים עבורכם.