למה כולן כן ואני לא

בוקר שישי.

עוד מעט ימלאו רחובות הפייסבוק והאינסטגרם בתהלוכה הקבועה.

כולן מעלות תמונות של מטעמים לשבת. סירים עמוסי כל טוב, מחבתות מבעבעות, תבניות עם אוכל מושחם בעדינות.

ואת?

את רואה את התמונות והלב שלך נחמץ.

אולי התחתנת לפני זמן קצר ועוד  לא ממש יצא לך להתאפס על איך להכין שבת מאפס. אולי זו אפילו הפעם הראשונה שאת לא יד ימינה של אמא, אלא זו שממש מובילה את העסק.

אולי את נשואה כבר כמה שנים ועדיין… בישול זה לא הצד החזק שלך. את מנסה עוד למצוא את המקום שלך בעולם הזה. 

את רואה את התמונות האלו והן מהבהבות לך כמה את לא.

השבוע פגשתי מספר נשים לפגישות ייעוץ והתחושה הזו “למה כולן כן ואני לא” עלתה שוב ושוב. 

למה לכולן יש זוגיות טובה ואני ובעלי רק רבים כל היום?

למה כולן בהריון או יש להן ילדים ורק אני עדיין מחכה?

למה כולן מוצאות זמן לעצמן ואני רק רודפת אחרי הזנב שלי?

למה כולן מתקתקות בית נקי עם אוכל טעים ואצלי הכל בלגן ויוצא שרוף?

למה?

אז האמת, שאין לי תשובה למה. אבל אני יודעת שאנחנו חיים בדור כזה שהכל קצת מוחצן כלפי חוץ. מאחורי כל סיר קציצות יפה שעומד, יש אולי 20 סירים לפני של קציצות שהתפרקו ונהיו מושי כזה (מכירות ת’באסה הזו?), מאחורי חיוך של זוג אוהב יכולה גם להסתתר מערכת יחסים כואבת מלאת עליות ומורדות, ומאחורי כל אישה מחייכת בתחילת בוקר יכולות להיות שעות ללא שינה בלילה. אבל גם אם לא, במקום להסתכל החוצה, נחזיר את המבט שלנו פנימה. כי באותה מידה שיש אישה שרואה בישולים לשבת והלב שלה קצת מתכווצ’ץ’ יש אישה אחרת שיכולה לראות את אותם סירים והלב שלה יתרחב. זה לא כי אחת מהן קנאית חסרת תקנה והשניה לא. זה כי הסירים האלו הם הרבה מעבר לרק סירים. הם הבקשה הכמוסה בפנים – להעניק, להזין, להיות מקור של נחמה ועל זה ראוי לשים את הלב ולנסות לראות איך אפשר להביא לידי ביטוי את הדברים היפים והחשובים הללו במקומות נוספים. במקום לחשוב “למה אני לא” לנסות לחשוב “איפה אני כן”. 

שבת שלום!