על נשיות וגבריות בתקופת המלחמה
לפני כמה שבועות, יצא לי לזרוק לחלל: וואי, הלוואי והייתה לי מכונה ששוטפת את הכלים במקומי, מכבסת, מקפלת ומכניסה לארון במקומי ושוטפת את הרצפה במקומי. ואז הבת שלנו, רות, ששמעה אותי אמרה: אה, אז תגידי שאת רוצה פשוט את אבא!
ופתאום חשבתי על זה – האם באמת כל מה שאני מחפשת זה רק מישהו שימלא עבורי צורך טכני של שוטף כלים-מוציא זבלים-ומנקה רצפות? זה התחבר לי גם לזה ששמעתי שבתקופה הזו בכל מיני יישובים יש נוער שהתגייס לסיירת זבל ומדי ערב הם עוברים ואוספים שקיות זבל מבתי מילואימניקים (כפרה על הנוער של ימינו) אז מה המלחמה עשתה או יותר נכון איך היא השפיעה על גבריות ונשיות?
אני מוצאת לא מעט נשים שהפכו להיות סופרוומן. מתקתקות בין הבית, הילדים, העבודה. חולצות פקקים בלי בעיה, מטפלות בסתימות, הן הפכו להיות גם האמא וגם האבא. מג׳נגלות בין החצאית למכנסיים. ואז פתאום עולה התחושה של ״רגע, אז מי באמת צריך את הגברים? אם אני יכולה לעשות את הכל לבד. למה אני צריכה אותו?״ אבל זו בדיוק הנקודה. כי אישה לא צריכה את הגבר שלה כדי שיפתח לה את הצנצנות או יבריג לה את המנורות (כאילו גם, אבל לא רק). לא כממלא פונקציה כזו או אחרת. בכלל אולי המילה צריכה זה לא המילה המדויקת.
אישה רוצה
רוצה את האיש שלה רוצה אותו ורק אותו רוצה את מי שהוא ואת מה שהוא ואני חושבת שזה משהו שלא תמיד נשים מתקשרות ומודעות אליו ולא תמיד גברים קולטים ומודעים אליו. וכמה קשה לפעמים לבוא ולחשוף את ההשתוקקות הזו של ״אני פשוט רוצה אותך״ וכמה קל להיסחף לשפה שאני קוראת לה שפת הת׳ -תיקח תביא תסחב תלך. והמלחמה באיזשהו מקום עצרה את כולנו וביקשה מאיתנו, ממש כמו הבת הקטנה שלנו, לברר – מה באמת את רוצה? מילוי פונקציונלי או את האיש שלך?
וזה מוביל אותי לנקודה השניה ששמתי לב שעברה שינוי וזה שבעקבות המלחמה אני פוגשת יותר ויותר נשים שסיפרו לי שהן מרגישות שהחשק שלהן גבר ולעומתן החשק של האיש שלהן ירד ובמקרים נוספים שהוא אמר שהמשיכה שלו ירדה. אני יודעת שיש המון נשים שבלי קשר למלחמה מרגישות שהחשק שלהן יותר גבוה מבעליהן, אבל בתוך עמי אנוכי יושבת ואם בימים כתיקונם רוב הפניות שאני מקבלת זה מנשים חסרות חשק, מאז המלחמה משהו במאזן השתנה (לפחות בפניות אלי). וניסיתי לחשוב מה זה ועל מה זה: אז כמובן שיש גם העניין של חזרה ממראות וחוויות המלחמה אל החיים ויש גברים שלוקח להם זמן לעורר מחדש את החשק לחיים בכלל ולחיי אישות בפרט. ולצד זה אני חושבת שיש לכך עוד הסבר: בזמן המלחמה, כאמור, נעשה שינוי במאזן הכוחות. במילים הכי פשוטות: נשים קצת הפכו להיות גברים. ולא רק כי היו כמה שהפסיקו להוריד שיער. אלא פשוט כי המציאות החדשה שנכפתה על כולן הפכה אותן לכאלו. ואז יש שתי מציאויות במקביל: המציאות הגלויה בה האישה הפכה לגבר. וזו התת קרקעית שבה האישה משתוקקת לבעלה.
עכשיו אני רוצה לשאול אתכן – את מי לדעתכן פוגש בד״כ הגבר שחוזר הביתה – את זו המשתוקקת או את זו הגב-גבר? ולמי לדעתכן הוא נמשך יותר? משיכה, כידוע לכולם, נוצרת בין שני קטבים שונים זה מזה. מינוס ופלוס נמשכים שלא כמו מינוס ומינוס או פלוס ופלוס. ולדעתי, באותה מידה שאישה מודעת להשתוקקות שלה, היא צריכה להיות מודעת גם לחספוס שנוצר בה בתקופה הזו, ולהסכים לפגוש בחזרה – את האישה שהיא.
