100 ימים
100 ימים של תקווה
100 ימים של כאב
100 ימים של אחדות
100 ימים של חיים אחרים
100 ימים של מילואים
100 ימים של שקט.
שקט. שקט. שקט.
אין איזשהו קול של ילד שיפר את הדממה או יעסיק את המחשבות
אין תירוץ במי להיתלות כדי לשמור שניה על השפיות.
את קמה בבוקר – שקט.
את חוזרת מהעבודה – שקט.
את הולכת לישון – שקט.
לפעמים את גרה רחוק מהמשפחה ולא יכולה לנסוע כל פעם לעבודה או ללימודים,
אז את נשארת בבית שלכם – שעכשיו הוא שלך. לבד.
מכינה את האוכל (אם את מכינה, או סתם מכרסמת מה שיש במקרר)
נשארת עם הדאגות שמכרסמות את הלב,
נשארת מחכה לטלפון או להודעה
שיגיד שהוא בסדר ותוכלי קצת לנשום,
נשארת עם הציפייה “יבוא? או לא יבוא?”
ומתי יבוא ואיך יהיה כשהוא יבוא
והבוס בעבודה מרים גבה כשאת מחסירה –
הרי זה לא שיש לך ילדים לדאוג להם
אבל לכי תסבירי לו שפשוט חצי מהלב שלך לא כאן?
ואז שואלים אותך בקהילה:
אולי יתאים לך לעזור למשפחה שהאבא במילואים והאמא קורסת?
ואת שואלת אותך פנימה, בלי שאף אחד שומע: ומה איתי?
אני לא צריכה איזשהו חיבוק או עוגה או מילה טובה?
והלוואי הלוואי שהיו לך מדים או פתק או משהו – שיגידו ש…
הי, גם אני במילואים
וזה שאין לי ילדים (עדיין) לא אומר שלא קשה לי.
ומגיעות הבדיחות האלו, שכ”כ לא מצחיקות:
ישנה באלכסון, הא?
חזרת לחיי הרווקות, הא?
צאי עם חברות, תבלי כל עוד אפשר
ואת?
כל מה שאת רוצה זה אותו.
את האיש שלך.
שתבנו כבר משפחה.
שיחזור הביתה.
אליך.
—-
כבר דובר הרבה על המילואמהות – על הקושי, על הבדידות, על האחריות הגדולה שנמצאת על הכתפיים באופן כמעט בלעדי 24/7. והפעם, דווקא לציון יום ה-100, אני רוצה לשים את הזרקור על כל אותן אחיות שלנו, נשות המילואים שאין להם ילדים. אלו שהתחתנו שניה לפני המלחמה וכבר האיש שלהן גויס, אלו שהתחתנו הרבה לפני וטרם הרו ואלו שבטיפולי פוריות.
זו לא תחרות למי יותר קשה או למי יותר כואב. כל אחת והקושי או הכאב שלה
אבל איכשהו בתוך כל המילים שנכתבו ונאמרו ונקראו – מרגישה ששכחנו את אותן נשים שהמילואים כפו עליהן בדידות ושקט.
מקווה שהמילים שלי יתנו לכן קצת אור –
מחבקת אתכן – אחיות גיבורות שלי!
