צו הלב
הי, זאת אני
השכנה שגרה ממולך, החברה מקבוצת הווטסאפ, האמא של הילד מהגן
זאת שבעלה מאז שמחת תורה….
לא גויס
כן, אני יודעת שזה קצת מוזר לכתוב את זה.
אני יודעת שבד”כ את רגילה לקרוא על אותן נשים גיבורות שהבעל שלהן על מדים
אלו שמג’נגלות בין הבית-לעבודה-לילדים-לחוגים-לתור לרופא
אבל הפעם אני רוצה לבקש ממך רגע אחד לשמוע אותי ואת מה שעובר עלי בתקופה הזו
קמתי בבוקר שמחת תורה ממש כמוך למבול של אזעקות
פחד, חוסר וודאות, שברי מידע עד שגילינו לבסוף את מימדי האסון
שמעתי את העדויות וקראתי את החדשות
והלב שלי החסיר פעימות, כל הדם אזל
הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים שלי
ששום דבר כבר לא ברור ולא בטוח
ביחד איתך ראיתי את המוני הגברים שמתגייסים
בין אם בצו שמונה ובין אם בצו הלב
והגבר שלי? אותו לא גייסו
אולי בגלל פטור, אולי בגלל שפשוט לא קראו לו, אולי כי הוא אברך
לא משנה מה הסיבה – הוא נשאר בבית
מצד אחד – הקלה גדולה
מצד שני – אשמה מטורפת
כולם תורמים ומתנדבים, ואיפה אנחנו בכל הסיפור?
אז החלטתי לקחת על עצמי משהו אחד ועוד אחד ועוד אחד
לבשל לשכנה שבעלה מגויס, לערוך קניות לאחת אחרת, לבוא לקפל כביסה (בזמן שאגב, אצלי יש הררים שמחכים, כן?)
מתנדבת להוציא לזו את הילדים מהגן ולקחת את הילדים של האחרת
משלמת לכל קבוצת פייבוקס שצצה
וכמובן – אני מנדבת גם את בעלי שלא גויס. שולחת אותו למשימות תיקונים, סחיבות או כל דבר שאפשר
חצי מרצון באמת להיות חלק וחצי מרצון להשקיט את המצפון
אני לא רוצה להישמע כאילו אני מתלוננת
בכלל, אני מוצאת את עצמי בתקופה הזו מתנצלת כל הזמן
מתנצלת על זה שקשה לי (הרי יש אנשים שקשה להם יותר)
מתנצלת על זה שלא טוב לי (הרי יש אנשים שלא טוב להם יותר)
מתנצלת על זה שבעלי בבית (הרי יש נשים שהבעל שלהן לא בבית)
מתנצלת על זה שאני דואגת (הרי יש אנשים שדואגים הרבה יותר)
ואני לא יודעת איך לצאת מהלופ הזה
נמאס לי כבר להסתיר ולהקטין ולהמעיט בערך של מה שאני מרגישה
אני יודעת שקשה לך ואני רואה אותך, וזה לא סותר שגם לי קשה ולא פשוט
ובפנים בפנים, בשקט בשקט, יש איזשהו קול שאני ממש מתביישת בו
אפילו קשה לי לכתוב את זה….
קול שאומר לי שבעלי לא באמת גבר.
שגברים אמתיים נמצאים שם בחזית עם מדים מרוחים בעפר ומי יודע מה
גברים אמתיים לא ראו את הבית שבועות על גבי שבועות
גברים אמתיים נושאים נשק ומגינים על הבית
זה נשמע נורא, ואני מרגישה נורא עם עצמי
בעלי הוא אדם טוב ואני אוהבת אותו מאוד
ואני חוששת שהוא בעצמו מרגיש את המחשבות האלו
למרות שאני מנסה לדחוק אותם
בכלל, אני רואה שגם עליו עובר משהו, שהוא יותר מכונס בתקופה האחרונה
יותר מכווץ ושקט מבד”כ כאילו גם אצלו עוברות מחשבות דומות
בפעמים שניסיתי קצת לגשש אצלו, לראות מה קורה – זה לא נגמר הכי בטוב
ובאמת מאז המלחמה אני רואה שיש יותר מתח בינינו וצצים כל מיני ויכוחים על שטויות
ובתוך כל הטירוף והשגעון אני מנסה להחזיק ראש מעל המים
לפעמים באמת אני אומרת לעצמי שאולי היה עדיף שהוא יהיה מגויס
אז אוכל לקבל קצת עזרה או הכרה
אבל לא – הוא בבית
ואני?
אני באמת כאן, רואה אותך אחות שלי
רואה שלא פשוט לך ורואה את הקושי שלך
בסה”כ מה שאני מבקשת זה שתראי גם את – אותי
ממני
המגויסת בצו הלב
—
את הדברים הבאים כתבתי בעקבות פניה שלכן, נשים אהובות ויקרות שנמצאות ביחד עם הבעל והמשפחה בעורף
מתוך הבנה שלא משנה מה – מאז שמחת תורה גם החיים שלכן השתנו
אני תמיד אומרת שכאב הוא כאב ואין מה להשוות בין כאב אחד לאחר כי כל כאב עומד בפני עצמו
אז רק רציתי שתדעו – שיש מי שרואה את הכאב שלכן ומחבקת אתכן
