היום הייתה לי שיחה עם בחורה צעירה, בשנות העשרים המוקדמות, לא נשואה, שמישהו במקום עבודתה, נשוי בן 37 “נחמד מדי אליה” להגדרתה.
היא קצת מבולבלת ולא יודעת מה לעשות.
חדשה במקום. הוא אדם מאוד נחמד ומאוד אדיב לכולם באופן כללי. פשוט היא לא מרגישה ככ בנוח עם הצחוקים שלו (ולא מדובר בדברים מיניים בכלל! סתם אדם מצחיק).
היא מבולבלת. ניסתה לרמוז לו שזה לא מתאים לה, אבל הוא כנראה לא ממש הבין את הקטע.
והיא לא יודעת מה לעשות.
דיברנו קצת ואז פתאום אמרתי לה: את יודעת, מעבר לעבודתי כיועצת, אני גם מדריכת כלות ויש בדיני טהרה כלל מאוד מעניין והוא שהרגשה אוסרת מדאורייתא. גם אם האישה לא באמת הרגישה, אנחנו חוששים שמא הייתה הרגשה, והיא פשוט לא שמה לב. ולא יודעת למה, זה מה שהכי חזק לי במה שאת מספרת. כי אנחנו חיים בעולם שלפעמים אומרים לנו (או שאנחנו אומרות לעצמנו): מה את עושה מכל זבוב פיל? או, אל תגזימי, בטח את סתם חיה בסרט. והוא בכלל נחמד לכולם, מה את סתם מכניסה לעצמך שטויות לראש?
אבל אני רוצה לומר לך – תקשיבי, עזבי שניה אותו, אם הוא עושה את זה בתמימות כי ככה הוא או בכוונת מכוון. מה ההרגשה שלך?
את מרגישה לא בנוח עם זה?
אז שימי גבול. למדי את עצמך לומר – לי זה לא מתאים. אולי יש אחרות או אחרים שיזרמו ולא יזיז להם, לי זה לא מתאים.
זה לפעמים לא פשוט לומר את זה בצורה מכבדת אך החלטית. אני רואה על עצמי במלא מקומות אחרים (מול הילדים, בעבודה עם כלות וזוגות, בזוגיות) שלא תמיד פשוט לי עצמי לשים גבול מכל מיני סיבות ולכן כשאני כבר מציבה אותו אז הוא יוצא קצת מבוחבש כזה. אבל אם אני בטוחה בעצמי ובתחושה שלי אני אפילו לא צריכה להרים את הקול, או לנתק מגע אחרי הצבת הגבול – זה יוצא בשיא המלכותיות.
סיימנו את השיחה כשהיא יצאה מאוד מחוזקת ובתחושת ראויות גדולה.
ואני כולי תודה לה’ יתברך על שנתן לנו את התורה. כמה חכמה טמונה בה, פשוט מתרגשת כל פעם מחדש. כמה אור יש בהלכות הטהרה, כמה חיבור אנחנו יכולות לקחת מההלכות האלו לחיינו.
