קמנו כולנו לבוקר קשה ולבשורות שמרגיש כאילו חתכו בבשר החי.
זה לא שלא ידענו אבידות לפני כן, היו נפילות וכאבנו כל הותר לפרסום.
פשוט פתאום אחרי תקופה של ״שקט״ (לא יודעת אם זו המילה המדויקת אבל נראה לי אתן מבינות) מכה כזו וכמות כזו של חיילים מכל רחבי הארץ והסגנונות זה משהו שאי אפשר להישאר אדישים אליו. כולנו, ששלומנו קשור בשלום עמנו וחיילינו, מרגישות את זה חזק פנימה בבטן. אפילו מזג האוויר מזדהה (לפחות איפה שאני נמצאת)
ואני חושבת שהשאלה שכולנו שואלים את עצמנו זה איך אפשר להמשיך לתפקד, איך אפשר להמשיך הלאה ולחיות?
איך אפשר ללכת לעבודה, לאסוף את הילדים מהמסגרות, ללמוד, לבשל… איך?
אני לא מתיימרת כאן לתת תשובה חד משמעית כי אני יודעת שבסוף כולנו בני אדם שונים וכל אחת מה שעובד לה, אבל כן אכתוב כמה נקודות למחשבה:
1. זה בסדר גם לרגע אחד לא להמשיך. לא תמיד כשקורים לנו דברים קשים ישר צריך להמשיך הלאה. קרה כאן משהו כואב ולא פשוט. מותר לנו גם לכאוב ולעצור לרגע.
2. איך להמשיך? בדיוק כמו שאת עכשיו. מה שמוביל אותי לנקודה השניה כי מן בסתם אתן בטח שואלות את עצמכן: אבל יש דברים שאני חייבת לעשות. אי אפשר להיכנס למיטה וזהו. אז התשובה שלי היא שאפשר לעשות דברים ועדיין להיות בעצב ובכאב. אפשר לבשל לילדים ולהיות איתם וגם לספר שהיום שמעת חדשות עצובות או אפילו שהיום את קצת יותר עצובה. אני חושבת שזה בסדר שילדים יראו גם את זה, ותאמינו לי שהם מסתגלים ומכילים ובעיני אפילו חשוב שהם יראו את הכאב שלנו על אחים שלנו, זה חלק מהערכים שאנחנו מאמינים בהם. ואגב, לא חייב לשתף בכל החדשות.
3. לא חייב להמשיך בהכל – אני מסתכלת ולומדת המון מהגוף המופלא שלנו ואחד הדברים שלמדתי הוא שברגעים של משבר הגוף יודע לתעל את האנרגיה והדם והמשאבים לאיברים החיוניים ושהכי זקוקים לעזרה כרגע. אז להמשיך במה שמבחינתכם הכי חשוב.
4. בלי אשמה- זה בסדר גם אם את מרגישה רצון או צורך לברוח ולאוורר קצת את הראש. אין תגובה נורמלית למצב לא נורמלי ואני מוסיפה – מצב לא נורמלי מתמשך!
5. להסכים לכאוב – אנחנו אלופות בלברוח מכאב ולהיות בעשייה. אבל האמת היא שממש כמו לידה (ואנחנו בחתיכת לידה לאומית עכשיו) כדי להקל על הצירים חייב להסכים להתמסר אליהם. יש מין מחשבה כזו שאם נתמסר לכאב, אז הוא ישאב אותנו אבל האמת היא שרק מתוך המיצר וההסכמה להיות בו ולקרוא את י-ה, אפשר לצאת אל המרחב י-ה.
6. להאמין- השבת שבת שירה. שבת של גאולה. אני בטוחה שאם היינו שואלים את בני ישראל שהיו במשך מאות שנים בעבדות האם הם מאמינים שהם יגאלו, התשובה הייתה שלא. אבל מי כן האמינו והכינו תופים? הנשים. למה? כי לנשים יש יכולת לראות תהליך. אנחנו כאן בתהליך. תהליך קשה. תהליך שבאמת גם לי יש מלא סימני שאלה לגביו, אבל זה תהליך של גאולה שאנחנו חייבות להאמין בה. לה׳ יתברך יש תבנית גאולית עבורנו. מתי? אני לא יודעת. אבל נחכה לו בכל יום שיבוא.
7. לחיות – אותם אנשים שמסרו את הנפש עבורנו ועבור הארץ הזו לא עשו את זה כדי שנעצור את החיים שלנו. להפך, הם נלחמו כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן. אז כרגע מותר לעצור אבל חייבים לדעת – שאנחנו נמשיך לחיות כאן בעוז ובגאון ובשמחה, למרות הכל ובגלל הכל
